חודשיים קודם – סיפוק לצד החמצה

הסיפור מתחיל חודשיים קודם – בסיום חצי ישראמן באילת, שאליו הגעתי עדיין פצועה מהתרסקות חודש קודם. אני נשארת עם תחושת סיפוק אדירה על כך שהצלחתי לסיים למרות הפציעות, אבל גם עם תחושת החמצה מסויימת, ובעיקר טעם של עוד.

חודש וחצי קודם – אני על תנאי

התגובה של כרמי נחרצת: "את לא יכולה". חודש וחצי לתחרות, לא התאוששתי (דופק מנוחה בשמיים) ופשוט אי אפשר לחזור להתאמן לחצי איש ברזל. אבל אני בשלי, לפחות לנסות. נפח יש ברגליים עוד מהאימונים לישראמן, ואני כבר מכירה את עצמי מספיק בשביל לדעת שעם מטרה שאני רוצה מול העיניים, דברים מתחילים להסתדר.

בסופו של דבר, כרמי מסכים לנסות, ומודיע שאני "על תנאי" – עם סימן מצוקה הכי קטן של הגוף – מפסיקים ומוותרים.

והקסם שוב קורה

ארבעה ימי מנוחה מוחלטת, פוקוס וחשיבה חיובית, אפילו דופק המנוחה שלי מתחיל לרדת, וקדימה מתחילים. הפעם אין תכנית מסודרת, יש אסטרטגיה כללית, ולפי ההתאוששות מכל אימון מחליטים על האימון הבא. מתחילים עם הרבה נפח (מעולם לא הגעתי לנפחים שהגעתי אליהם הפעם) ועדיין הכל ב-E1 ולאט לאט מגבירים. מדי שבת אני רוכבת רכיבה ארוכה עם הקבוצה – ואחריה משלימה לבד עוד ועוד נפח בריצה. בתזמון מושלם הילדים יוצאים לחופשת פסח, והעדר בית הספר מאפשר לי להאריך עוד את אימון הבוקר כדי להוסיף את הנפח הדרוש.

והקסם שוב קורה. ברגע שיש לי מטרה מול העיניים, ברגע שאני יודעת שאני מגשימה חלום, הכל מסתדר. גוף ונפש שניהם מתפקסים, האימונים מתחילים לזרום, וההנאה והכיף חוזרים. אני מגשימה חלום.

לאט לאט העצימות עולה, הגוף מתחיל להשמיע קולות של "קשה לי", אבל בינתיים אני לא מתפרקת. קשה מאוד להתאמן לתחרות כמו חצי איש ברזל "על תנאי", בלי לדעת אם אני אכן מגיעה לקו הזינוק או לא. אבל עמוק בפנים אני פשוט יודעת שאני עושה את זה. כרמי מנסה בשלב מסויים לרמוז ש"אפילו לחשיבה חיובית יש גבולות" אבל מגלה שאין עם מי לדבר ועוזב אותי בשקט.

שבוע קודם – "את לא בכושר, עוד לא חזרת לעצמך"

בדקה התשעים, כרמי מחליט שאפשר להרשם לחצי איש ברזל, לא לפני שהוא עושה לי שיחת הכנה: עוד לא חזרת לעצמך, את לא בכושר, לא התאוששת מהישראמן כמו שצריך. את יכולה להשתתף, אבל שהציפיות יהיו בהתאם. ולי לא אכפת – הלב קופץ מאושר – אני בפנים.

יום קודם, ההתרגשות בשיאה. הפרפרים בבטן עובדים שעות נוספות, ואני מתרגשת כמו ילדה. אני מגיעה אחר הצהריים לאיזור התחרות, פוגשת חברים, מתחרים, מאמנים והחיוך לא יורד מהפרצוף, הציפייה בשיאה, לא בטוחה שאני יכולה להכיל את כל ההתרגשות הזו. נוסעת באוטו את מסלול האופניים, לומדת את הכביש (מאיפה הגיעו כל הבורות והסדקים האלו???), ומגלה לתומי ש-90 ק"מ זה נורא ארוך (וואללה??? איזו הפתעה), אבל מצד שני אופניים זה הצד החזק שלי – מה שיותר קשה, יותר טוב.

אני מאושרת – איזה כיף להיות כאן, רוצה שכבר יהיה מחר.

פרק השחייה – ובו אני מגלה שגם עם דרפטינג אפשר ללכת לאיבוד

אני מגיעה מוקדם לשטח ההחלפה, מתארגנת בנחת, סימונים, שירותים, הכנות, שירותים, ואפילו עושה שחיית חימום במים הקפואים לפי ההנחיות. הצופר מגיע במפתיע, והופ – כולם במים.

הפעם אני נחושה בדעתי לעשות דרפטינג. לא לתת לכולם לברוח לי כמו שנה שעברה. מתרכזת בסגנון, מנווטת, וכל הזמן נמצאת על זוג רגלים שלפני – רק לא להשאר לבד. למרבה ההפתעה זה מצליח.

במצוף הראשון לקראת הסיבוב אני מגלה שהשחיין שעשיתי עליו דרפטינג מאבד כיוון, ומיד נוטשת אותו, פותחת בשחייה נמרצת ומגשרת לקבוצה של שחיינים מקדימה שנראים שוחים ישר. במצוף השני, ואני מחליטה שמכאן אין סיכוי שהטרמפ שלי יילך לאיבוד ומתרכזת בסגנון ובדרפטינג, פחות בניווט. איזו טעות!!! כמה דקות אחר כך אני מוציאה את הראש, מסתכלת קדימה, ומגלה שכל הקבוצה ששחיתי איתה עושה עיקוף ענק! אני נוטשת את הקבוצה ומקפידה לשחות היישר לסוכת המציל. מתבאסת מכל הזמן האבוד...

חילוף מהיר ואני על האופניים, איזה כיף.

פרק האופניים – תמיד יש פעם ראשונה

על האופניים אני מרגישה טוב. רוב שעות האימון שלי הן על האופניים, זה הצד החזק שלי ואני מנצלת את זה כמה שאפשר. אני מרגישה מרוכזת ומפוקסת, מנצלת כל סיבוב פרסה לחשב את הפער ביני לבין המובילות – ורואה את הפער הולך ומצטמצם.

במרחקים האלו תזונה היא שם המשחק. ואני מקפידה על אוכל ושתייה לפי התכנית. כל רבע שעה. בעיקר מוצקים בתחילת הרכיבה, ואז זה קורה. קילומטר 35 ואני חווה את הפעם הראשונה שלי: הקאה בתחרות. שמעתי שזה קורה לאנשים, אבל אף פעם זה לא קרה לי. עד היום. התחושה היא בעיקר של הלם, אני לא מאמינה שזה קורה. אבל מהר מאוד אני יוצאת מההלם, אפילו מרגישה קצת יותר טוב (הקלה זמנית בלבד) וממשיכה במלוא הקצב. מחליטה לתת לקיבה קצת מנוחה, ועוברת לשתות בלבד. מגיעה לעוד מתחרה, עוקפת אותה (תוך כדי טיפים על הסלד) ומתעודדת תוך כדי – רק עוד מתחרה אחת שנשאר לי לעקוף.

הרכיבה הופכת להיות קשה יותר ויותר: אני מתנתקת לחלוטין מהסביבה, מתרכזת בשעון ובמספרים: דופק, מהירות, סל"ד – רק לא לתת להם לרדת... סופרת קילומטרים לסיום, ובסיבוב הפרסה מגלה שאני סוגרת עוד קצת על המובילה. בקילומטר ה-84 פתאום אני מגיעה לרוכבת מהמקצה שלי, ומתבלבלת: מה יש עוד מתחרה שלא ידעתי עליה? אבל אז קולטת שזו המובילה. סגרתי עליה מוקדם מהצפוי, רק שמרוב טשטוש ומאמץ לא קלטתי את זה.

יפה – לא חשבתי שאני אצליח לסגור את הפער העצום מהשחייה כבר באופניים. מכאן ועד סוף התחרות אני מגדילה את הפער עוד ועוד.

פרק הריצה – קשה וכואב

האופניים מסתיימים, ואני יורדת מהאופניים ובצעד קליל יוצאת לריצה. הריצה קשה לי מאוד הפעם. כבר מהקילומטר הראשון, קשה לי, אמנם הרגליים קלות עדיין, אבל הבטן נפוחה וכואבת. מצד שני אני יודעת כבר שמאגרי האנרגיה שלי מדולדלים מאוד, ועוברת למדיניות חירום של גל כל 20 דקות.

קילומטר אחרי קילומטר, ואני מתקרבת לסיום. הסבל עצום, כאבי הבטן איומים, אבל אני מאושרת, אני עושה את זה! ופתאום – זה הסוף.

אחרי – פעמיים אלופה

בני והילדים מגיעים אלי בסיום, ואני זורחת מאושר. איזה כיף לחלוק את הרגע הזה עם האנשים שאני הכי אוהבת.

הילדים מתרגשים לגלות שזו אליפות הארץ, ואמא ראשונה מכל הנשים. הפעם שניהם דורשים לעלות איתי לפודיום הכללי. תומר מברר איתי בדיוק שוב ושוב שאני אלופת הארץ, גם בקבוצת הגיל וגם בכללי, ומתמלא גאוה כשמישהו שהוא לא מכיר פונה אליו ואומר לו "אמא שלך אלופה". המבט הגאה בעיניים שלהם, ההתרגשות הניכרת בפנים האהובות שלהם, הופכים הכל לקסום עוד יותר.