זן במינוס שתים עשרה מעלות
אז עזבתי את ניו יורק
ועכשיו אני בקונטיקט - קפואה
נטחנת כל היום בישיבות הנהלה (כל הרעיון ב-offsite הוא לקחת כמה אנשים, לכלוא אותם ביחד בבית אחד, ולתת להם לעבוד עד צאת נשמתם, ללא הפסקה)
ידעתי שבשביל לשרוד את היום הזה, אני צריכה לצבור הרבה אנרגיות,
וזו הסיבה שהחלטתי לא לתת לשום דבר לעמוד ביני לבין ריצה טובה ומשחררת.
מינוס 12 מעלות, ואני בחוץ, למה שהפכה להיות אחת הריצות המדהימות בחיי...
זריחה בתוך היער:
הכל מסביב שלג, אבל על הכביש אפשר לרוץ בבטחה
אין קרח (פשוט מפני שכדי שיווצר קרח, צריך שיהיה חם מספיק בשביל שהשלג ימס)
וככה נראה היער עם כל השלג:
ופלג מים קטן מפכפך בתוך כל השקט הזה:
וככה זה נראה אחרי שהשמש עולה:
האגם הקפוא: כשרצתי כאן בקיץ היה פה אגם, עכשיו הכל מכוסה שלג
אימון עליות לא מתוכנן? מסתבר שכשנכנסים לדרך שנקראת "דרך גבעת הכרמל" זה סימן שהולכים לפגוש עליות - והרבה
רק שבמינוס 12 מעלות לא מזיעים (למרות שבעליות האלו למרות הקור הדופק טס למעלה)
ועוד פלג מים קטן באמצע העליה:
נסיון לצילום עצמי: תראו כמה שהפנים אדומות מהכפור
(ממש התגעגעתי לבאף שלי של האופניים)
its this craziness that keeps me sane
זה מה שאני עונה לכל מי שמופתע מהריצה הזו בשלג
אבל האמת, מומלץ לכל מי שאוהב לרוץ, לנסות פעם
חוויה מדהימה: האויר הקר, השקט שמסביב, כל הלבן בעיניים
עושה הרבה הרבה טוב
מתגעגעת,
מור