קר בחוץ, חם בלב - ריצה באיסט ריבר
יש כל מיני סוגים של ריצות: ריצות ארוכות, וריצות החלפה, אימוני אינטרוולים, ומשחקי פארטלק, אבל הריצות החביבות עלי ביותר הן אלה שלא מופיעות באף ספר, ובאף תכנית אימונים: ריצות נשמה.
ריצות שלא מסתכלים על דופק, ולא מסתכלים על מהירות, הרגליים עושות את שלהן, על מצב אוטומט, והראש מתרוקן, הלחצים מתפוגגים להם, והנשמה מתרחבת ומתנקה. חוויה זנית.
נסיעות עסקים בשבילי הן תמיד קשות במיוחד. הצירוף של הגעגועים לבני ולילדים, ולשגרה האהובה שלי, ביחד עם הצורך להיות בריכוז מקסימלי ואפילו קצת על המשמר לאורך כל היום וגם בערב (עם היין והבירה מתי שההחלטות האמיתיות מתקבלות), קשה לי במיוחד.
והיום בבוקר, הרגשתי שעם כל הקור (מינוס שמונה מעלות), הראש דורש את שלו. התלבשתי היטב ויצאתי לריצה באיסט ריבר. ריצה בחו"ל בשבילי היא תמיד חוויה מיוחדת. לא סתם ריצת נשמה, ריצה תיירותית. וכמו תיירת אמיתית (או כמו אמא ששולחת הביתה בכל ערב מכתבים מלווים בתמונות לילדים) צילמתי לאורך הריצה, והנה מה שיצא.
זריחה מעל ברוקלין: רק מלראות את היופי הזה הנשמה מתחילה להתרחב
ופסל החירות שליוה אותי לאורך כל הריצה:
באטרי פארק - האנדרטה לחיילי מלחמת העולם השנייה על רקע משרדי מנהטן:
המצודה:
איזה כיף לרוץ על הטיילת של האיסט ריבר.
אויר קר, ששורף את הריאות מבפנים, ומנקה את הנשמה:
ושוב זריחה מעל ברוקלין.
כל כך יפה שבא לבכות:
והיה לי גם שותף חמוד ביותר לריצה, שאפילו הסכים לעצור לרגע אחד על העץ ולתת לי לצלם אותו ואת האגוז שלי
(הילדים שלי מתרגשים נורא מזה שרצתי עם סנאי):
מראה פסטורלי מהמזח:
ועוד...
ומבט אחרון על הזריחה, נשימה עמוקה, ו...
... bring it on
אחרי כזו התחלה של היום, אין דבר שאני לא אעמוד בו!