אז ככה...

השנה שמתי לי למטרה לנסות את מזלי בעולם הטריאתלון, ולהשתתף/להתחרות (עניין של השקפה!) באי אלו תחרויות במהלך השנה, לצבור ניסיון, ולהנות מכל העניין (למרות החששות והפרפרים בבטן).

על פי יודעי דבר, גולת הכותרת של התחרויות היא טריאתלון אילת. הארוע המסכם של השנה, אי שם בדרום הארץ. הם סיפרו שזו תחרות מדהימה, רבת משתתפים ואדרנלין. אז כמובן שהחלטתי ללכת על זה....

לשמחתי, מספר רב מבני הקבוצה נרשמו, וכן מספר מכובד של טריאתלתים מקבוצת הטריאתלון הירושלמית, איתה אני מתאמנת בריצה מזה כמה חודשים.

כמו כן התבשרתי, שמיקי, מעין אמא שנייה שלי, תהיה שופטת בתחרות. שמחתי מאוד

שבנאדם קרוב מאוד מצטרף אליי לחוויה.

התחרות האחרונה שהשתתפתי בה לפני אילת, היתה דואתלון רמת השרון. בשתי מילים אומר שבריצה השנייה נשברתי,כוחותיי הפיזיים והמנטליים אזלו, והחלטתי להרים ידיים (או ליתר דיוק להפסיק להרים רגליים!). חדלתי מלעשות דרפטינג על המתחרה שלי (נעמי, נא לזכור את השם), הודתי קצב ונתתי לה להמשיך לרוץ אל עבר האופק, בילעדי (בידיעה ברורה וקצת כואבת שהיא לוקחת לי מתחת לידיים את המקום הראשון). עד כה הגעתי לפניה בתחרויות, אף הפעם לא הצלחתי. מילא...

לאחר התחרות גמלה בי ההחלטה שאנסה לתת לה פייט באילת, ולהקדים אותה.

ימים יגידו....

כמה ימים לפני התחרות אני בוחנת בדקדקנות כמה משתתפות יש בקטגוריה שלי – 30!!! זה המון. בחנתי מי המתחרות שלי, מי פחות או יותר בקצב שלי, וניסיתי להמר איך יהיה הדירוג. (לפני מספר שנים כאשר נועם פארן סיפר לי שהוא בוחן בקפדנות את המתחרים שלו בתחרויות האופניים, לחלוטין לא הבנתי על מה הוא מדבר ולא ירדתי לסוף דעתו. כיום אני מבינה את החשיבות של זה יותר ויותר. אולי אף תלמידה שעלה על רבו).

את המקום הראשון היה ברור שתיקח משהי בשם ענת ושלנר, תותחית-על מקבוצת עולם המים שעל פי רב זוכה במקום הראשון. כמו כן שערתי שעוד מישהי תתברג במקום השני או השלישי.

על פי הערכתי אנו נהיה 4-5 משתתפות שנתחרה על מקומות 3-7. כמובן שרציתי להיות מדורת כמה שיותר גבוה....

חמישי בבוקר

משכימה בשש, אורזת חצי ביתונוסעת למיקי. בשבע וחצי אנחנו יוצאות מירושלים ומתחילות לשים את פעמינו אל עבר עיר השמש הנצחית. יצאנו די מוקדם, כך שהכבישים היו פנויים ולא נצפו מכוניות רבות בכלל, ונושאות אופניים עליהן, בפרט.

הפרפרים החלו כבר ביום רביעי, ואני מרגישה אותם חיים ובועטים גם במהלך הנסיעה. לא אוהבת את הלחץ הזה.

תוך כדי נסיעה אני קוראת יחד עם מיקי (טריאטלתית בדימוס) את הטיפים של מור, והיא מקשיבה ומוסיפה לי טיפים משלה.

מצומת קטורה כבר ניתן להבחין בשלטים המבשרים על התריאטלון וכי הכביש יהיה סגור בזמן התחרות. כעבור כחצי שעה אילת כבר נראית באופק, וכ-5 ק"מ ממנה אנו מבחינות בשלטי הסימון על מסלול האופניים.

אנו עוברות את המחסום בכניסה לאילת, ואני בוחנת כל צעד ושעל בתוואי. מיקי מסבירה שכאן צריך להיזהר, כאן יש מהמורה, כיכר של אבני אקרשטיין וכו וכו, ואני מנסה להפנים את כל המכשולים בדרך. למען השלמת המשימה גם נסענו לאורך מסלול הריצה, על מנת לבחון אותו. הכרות עם המסלול חשובה מאוד מבחינתי ומאוד עוזרת לי מבחינה מנטלית, על מנת לדעת לקראת מה אני הולכת/רצה.

השלב הבא כלל ביקור בשטח ההחלפה, ואנו בוחנות מהיכן יוצאים לאופניים ולריצה, מהיכן חוזרים וכו וכו. שמחתי לראות שלכל משתתף הוקצה מקום משלו, ושמוקמתי במקום מרכזי שיהיה לי קל לזהות (בתריאטלון אשדוד מצאתי את עצמי פעמיים רצה למחוזות אחרים, רחוקים במידת מה מהמקום שלי).

סמוך לשטח ההחלפה, מתחילים להקים את הדוכנים של מוצרי הספורט למיניהם והחגיגה מתחילה. הנהירה לאילת בעיצומה ואני מתחילה לפגוש אנשים מוכרים.

רצה הגורל, ובעודי עושה את צעדי הראשונים במלון, אני פוגשת את נעמי (כן, כן המתחרה מהדואתלון). היא מספרת שהיא קצת לא מרגישה טוב, ואנחנו צוחקות, שאולי בגלל זה אצליח להקדים אותה. נחכה ונראה....

ערב, מתחילה להתארגן. בודקת שיש לי את כל מה שצריך. כתריאטלתית מתחילה, יש לי עדיין את המנהג המשונה (וכידוע מנהגים קשה לשנות) לעשות שימוש בגיגית מים - וורודה, לשם טבילת הרגליים שהתמלאו בחול. מכיוון שהמלון שלי קצת רחוק משטח ההחלפה, אני מבקשת מקרן, שישנה במלון ספורט, לאפסן אצלה את הגיגית, ולהביא לי אותה למחרת. פוסעת לי אל מלון ספורט – ששימש כיעד מבוצר, שקשה לחדור אליו – עם הגיגית בידי, ופוגשת בדרך אי אלו אנשים. אף אחד לא יכול להישאר אדיש לגיגית הוורודה, וכל אחד מתעניין אם אני מכבסת תוך כדי התחרות, שוחה בתוך הגיגית וכו´ וכו´.

שישי בבוקר

שעת הזינוק שלנו נקבעה ל-9:30. שעה מצויינת המאפשרת לקום בניחותא, ולקפוץ למים כשהשמש כבר מלטפת וחמימה. קמה, אוכלת ארוחת בוקר צנועה (ומשתדלת לא להתפתות למגוון המאכלים הפרוסים בפני בחדר האוכל).

בצאתי מהמלון פוגשת את בני משפחת שרביט-חץ, וזוכה לחיוך ועיניים קורנות מיואבי.

קצת לחץ בכניסה לשטח ההחלפה, ואנחנו בפנים. מתחילה לסדר את הדברים (כולל מילוי המים בגיגית הורודה והמיתולוגית, שמלווה אותי מהתריאטלון הראשון). עד מהרה פוגשת את כל חברי הקבוצה – קרן, אדווה, רוחיק, מירי, תומר, גליה – ייצוג הולם לכל הדעות!! כיף לפגוש את כולם.

לקראת הזינוק מתחילה לשים את פעמיי אל עבר הים. עושה חימום קצר במים, על מנת להתרגל למים הקפואים. לקראת זינוק - עומדת על קו הזינוק עם עוד 131 נשים, כולן, בלי יוצא מן הכלל, עם כובעי ים בצבע וורוד בזוקה מזעזע, שקיבלנו מבעוד מועד (כמה סטראוטיפית בחירת הצבע הנ"ל לזינוק ספרינט נשים, אבל מילא).

מחליטה לנסות את מזלי ולהתייצב בקו הראשון, מתוך מחשבה שזה יעניק לי יתרון כולשהו. 10...9...8...........1.... אנחנו מוזנקות וכולן כגוש אחד קופצות למים. גם אני כמובן. מנסה לפלס את דרכי במרחב הימי, ומגלה תוך זמן קצר שהדבר כרוך במלחמת הישרדות. חוטפת בעיטה בפנים, ומנסה להמשיך לשרוד. אחרי זמן מה העניינים נרגעים ואני שוחה בקצב שמתאים לי, משתדלת לא לעייף יותר מידי את הרגליים.

כירושלמית טיפוסית, שחייה זה לא הצד החזק שלי. שוחה רק בסגנון חזה. אמה מה... משום ששחיית חזה גרמה לי לא אחת לרגליים דואבות בסיום השחייה, ולרגליים מאובנות באופניים, החלטתי לאחרונה לקחת את עצמי ברגליים וללמוד לשחות חתירה.

מזה חודשיים אני נושכת שפתיים וחורקת שיניים, בניסיונות להפנים את רזי החתירה. לא קל, ולעיתים מתסכל מאוד כל הסיפור.... (מור, אני מניחה שאת מזדהה!!).

בכל אופן בעודי שוחה במימי הים האדום, מצאתי את עצמי מיישמת הלכה למעשה גם שחיית חתירה. אומנם זה היה סוג של סגנון חופשי, עם ניואנסים הייחודיים רק לי, אבל מסתבר שהצלחתי לחתור אל עבר המטרה - המצוף. כאשר אני מגיעה אל המצוף, אני מזהה בזווית העין את מיקי בסירה (בעת מילוי תפקידה) ומחייכת לעצמי. רציתי לנופף לה לשלום, אך מבטה מופנה למקום אחר, ובמחשבה שנייה מוטב לא לבזבז כוחות על ניפנופי ידיים לא הכרחיים.

בזווית העניין אני חושבת שאני מזהה את אדווה לצידי, אך לא בטוחה. (לאחר התחרות אדווה סיפרה לי שהיא היתה לידי או ממש מאחורי לאורך כל השחייה). ואללה? אני ליד פנתרת הים אדווה? גאה בעצמי.

החוף מתקרב לאיטו, ואני מחוץ למים. המון מעודדים בקו היציאה מהמים. העידוד מאוד עוזר, כיף!! ריצה קלילה ואני בשטח ההחלפה.

מספר, קסדה ואופניים ואני בדרך לקו העלייה על האופניים. תוך כדי ריצה כשהאופניים לצידי אני שומעת כל מוזר וקולטת שנפלה לי השרשרת. ב – ע – ס – ה ! ! ! ! מגיעה לקו העלייה על האופניים ונאלצת לנסות להרים את השרשרת השוררת. לא ממש מצליח לי. היא תקועה בכל רמ"ח אבריה. עוד מאבק, קצת יותר אגרסיביות והשרשרת חוזרת למקומה המקורי. עולה על האופניים ומתחילה לדווש. רוח פנים מקבלת את פניי. לא נעים אבל לא נורא. לאט לאט מתחילה לעקוף אנשים, פוגשת את רוחיק ומירי וממשיכה בדרכי. כל הדרך חוששת פן אקלע למצב של דרפטינג, בלתי רצוני בעליל. בתדריך הדגישו מאוד את עניין הדרפטינג והזהירו מפני פסילות. בדרך, תוך כדי שאני עוקפת מישהי, עובר אותי שופט על אופנוע, ואני מתפללת שהוא לא יראה/יפרש זאת כדרפטינג (לצורך העקיפה אין ברירה אלא להיות מספר שניות סמוך לרוכב שלצידך. שניות שיכולות אולי להתפרש אצל מי שמגיח לרגע כדרפטינג).

עוד קצת ואני לקראת 10 ק"מ. קצת לפני הסיבוב חזרה אני רואה את נעמי, במסלול הנגדי, ומעודדת אותה. אין מה לעשות, היא יותר חזקה ממני!. הדרך חזרה חלפה עברה ביעף. רוח גבית, ואני משייטת במהירות של 40-50 קמ"ש, כיף אדיר, ואני בשטח ההחלפה.

מתארגנת מהר ככל האפשר ויוצאת לרוץ. המסלול די גדוש ברצי המקצה האולימפי (שעשו ארבעה סיבובים) וברצי הספרינט. עוברת את כרמי ויואב שמעודדים, וממשיכה הלאה. מרגישה יחסית בסדר, והרגליים לשמחתי לא דואבות. כבר מתחיל להיות חם.. בכל תחנת מים עוצרת לשניה קלה לשתות, לבל אתייבש.

לאורך המסלול פוגשת הרבה רצים, מעודדת ומתעודדת. כיף לפגוש את כולם. נותן המון כוח ואנרגיה להמשיך.

500 מטר לסיום, ואני מחליטה להעלות קצב. שולחת רגליים קדימה ומתחילה לרוץ בכל הכוח, לתת את כל מה שנשאר... לא עוברות מספר דקות ואני בקו הסיום, עם חיוך גדול על הפרצוף. היה כיף גדול. חוויה נהדרת ומחשמלת.

בעודי פוסעת מקו הסיום החוצה, ניגשת אלי אחת המשתתפות ושואלת אותי, את מיכל? ואני משיבה בחיוב. היא מספרת שבאחת התחרויות הקודמות סיימתי לפניה, והיא שמה לה למטרה לעקוף אותי... ואכן עשתה זאת. מסתבר שלא רק אני מציבה לעצמי מטרות חיות, לעקוף אותן, וגם אותי מציבים כמטרה לעקוף. רפרוף קטן בתאים האפורים, ואני מנחשת שזו סיגל, אחת המתחרות מטבלת האקסל. ואללה צדקתי. אנחנו נפרדות זו מזו בחיוך.

עיון בלוח התוצאות מראה שדורגתי במקום 7 מתוך 28 בקטגוריית הגיל שלי. קצת מאכזב, אבל לא נורא. קיוויתי להתברג במקום קצת יותר גבוה. אולם בהתחשב בזה שנפלה לי השרשרת, ושלא קיללתי (ביני לבין עצמי, כמובן) במהלך התחרות, אז זה בסדר. (המדד שלי להנאה בתחרות הוא מספר הקללות תוך כדי הדיווש או הריצה. במים קצת יותר קשה לקלל, שכן פתיחת הפה תגרום לבליעת מים. ככל שמספר הקללות גבוה יותר,פירושו של דבר שהסבל רב יותר, ושההנאה קטנה יותר) עם זאת מסתבר שבהימורים אני די טובה.

הופתעתי לגלות שבריצה דורגתי במקום שני בקטגוריה. מכובד! ואני תוהה, האם עלי להסב תחביב ולעבור לריצה??

לסיכום, היה נהדר. סופש ספורטיבי, כיפי, חווייתי וחברתי.

התחרות היתה מאורגנת למשעי, שטחי החלפה סטרילים לחלוטין, מסלול ברור ומשולט, ארגון מופתי, המון מעודדים, מוזיקה, ים כחול, ים של אנדרופינים והרבה הרבה אהבה לספורט.

היה כיף גדול לפגוש את הפרצופים המוכרים של חברי הקבוצה על כל צעד ושעל, לשמוע סיפורים וחוויות, ולראות את כולם קורנים ומאושרים. נהנתי משלושה ימים של ניתוק, ספורט, אוכל, ים, חברים, הכל ביחד, וכל אחד לחוד.

ממליצה בחום להדרים עד אילת, ולהתנסות בחוויה.

חזרתי הביתה עייפה ורצוצה, אך מאוד מאוד מרוצה.

ועכשיו לאתגר הבא - חצי מרתון בית שאן.

להתראות באימונים

מיכל