|
קסם המדבר, אתגר העקרבים
מתי בפעם האחרונה התרגשתי כמו ילדה?
יום קודם אני כבר מתחילה להתרגש. רכיבה אתגרית, ירידות (כולכם יודעים שבשבילי זה האתגר האמיתי), מעלה עקרבים, נופי המדבר הקסומים שאני כל כך אוהבת, לא צריך יותר מזה. בני מגיע הביתה בערב, מעיף בי מבט אחד וקובע: "את מתרגשת כמו שהילדים מתרגשים לפני טיול שנתי". וואללה, צודק. אבל בינינו, כמה הזדמנויות כבר יש לנו כאנשים מבוגרים לחזור ולהתרגש כמו ילדים? אני מחליטה ליהנות מההתרגשות הזו, ליהנות מהרגע. 3:45 בבוקר (או בלילה?), השעון מצלצל ואני קופצת מיד מהמיטה, סוף סוף. פוגשת את אבי בנקודה המוסכמת, מעמיסים את האופניים וקדימה לדרך. בשלב הזה אני עסוקה בהכנה מנטלית לעצמי לקראת הירידות מערד. מזל שמתחילים את המסלול עם הירידות, כשאני עוד הכי מרוכזת ויכולה להתמודד עם הפחד. ב-6:00 אנחנו מגיעים למלון בערד, והתכונה מורגשת: מלא רוכבים, אופניים, מכוניות, הכנות. פוגשים את החברה (11 אנשים מהקבוצה, איזה נציגות מכובדת!) ומקבלים חיבוקים, חיוכים מוכרים, איזה כיף. איציק מסתובב בינינו ומוודא שלכולנו יש חטיפי אנרגיה לדרך, מאיר מצלם, ואני? אני מתרגשת :-) תדרוך קצר של המארגנים, תדרוך קצר של כרמי (להיזהר מגלגלים לא מוכרים, להיזהר בירידות), כרמי כבר עושה תכניות לחתוך בירוחם (אחרי כל האקשן) ויוצאים לדרך. שנייה לפני היציאה אני סוחטת מהדר הבטחה שהוא לא משאיר אותי לבד, יחד כל הדרך – גם בירידות וגם בעליות. גם אני נהנית מירידות! אחרי כל ההכנה המנטלית שעשיתי לעצמי, אני מופתעת לגלות שהירידות לא מפחידות! למעשה... אני אפילו נהנית! הדר, נשמה טובה, נשאר איתי כל הירידות, וזה בהחלט תורם לתחושת הבטחון שלי. עוברים עיקול, ועוד עיקול וים המלח נפרש לפנינו, בין מצוקי המדבר, שמש הבוקר משתקפת על הים, והנשימה נעתקת (מהתפעלות, לא מפחד!). מאחורי אני שומעת את הדר קורא "וואו, תסתכלי איזה מדהים" וחושבת לעצמי שלא יכולתי לבחור שותף טוב יותר לחוויה כזו. אני תופסת בטחון (יחסית לעצמי כמובן), ולוקחת את הירידות יותר ויותר מהר, ופתאום – האופניים נכנסות לויברציות. פחד אלוהים. אחר כך למטה, הדר מספר לי שגם מאחור זה נראה מאוד מפחיד. אבל למטה כרמי לא מתרגש ומסביר שזה קורה, במיוחד בכבישים שנחצבו בהר, וחוטפים מכת רוח... לא נורא עברנו בשלום. והנוף באמת מדהים, עוצר נשימה ושווה הכל. קסם המדבר לאט לאט נאספים למטה כל החברה. ויוצאים לדרך בפלוטון. רוכבי תל אביב (להלן האדומים) מתמקמים בקדמת הפלוטון ומכתיבים קצב אגרסיבי, לא נותנים לאף אחד לעבור קדימה. בשלב הזה זה לא ממש מפריע לי, שיעבדו בשבילי – למה לא? הפסקת תדלוק קצרה, צילום קבוצתי, ואנחנו מתחילים להבין שעכשיו משלמים את מחיר הקצב הגבוה – צריך לחכות לכל מי שנשארו מאחור ולא החזיקו עם הפלוטון. מעכשיו בכל הפסקה, הרגלים יתקררו לגמרי ונתחיל מחדש (רק בלי חימום). רן ממשש בדאגה את הצמיג שלו, שנראה מאבד אויר, מנפחים עוד קצת, והוא ממשיך, אבל, כמו בתיאטרון: אקדח שנטען במערכה הראשונה, חייב לירות במערכה האחרונה.
בכביש הערבה רוכבים כולם ביחד, בקצב שפוי שמוכתב על ידי רכב הליווי, והשיחה קולחת. אני מאושרת. מדבר, נופים מדהימים, מרחבים עצומים שמיד מכניסים אותי למצב מדיטטיבי, מה עוד צריך? יורדים מכביש הערבה, ומתחילים להתקרב למעלה עקרבים, ואני מתחילה להתרגש. מעלה העקרבים – לו היה לי קומפקט (או טריפל) למרגלות ההר אני מסתכלת למעלה, ומתמלאת כבוד לעליה הזו. זו מסוג העליות שמתנשאת מעליך: ענקית, מאיימת ,מזמינה, כאילו אומרת לי: "יאללה, קדימה, בואי נראה אותך". פתאום מישהו עובר אותי בטיסה בגובה נמוך: כרמי, ממהר לתקוף את העלייה. ואני יוצאת אחריו. יש לי כבוד לעליות, במיוחד לא מוכרות, ואני מחליטה לנסות לשמור על דופק נמוך (מי עלתה את נס הרים בלי לצאת מ-E1?). החלטות לחוד, ומציאות לחוד. בסרפנטינות מגיעים לשיפועים מכובדים ביותר. הכביש (אם אפשר לקרוא לזה כביש) משובש, מלא חול ואבנים קטנות, כאילו אומר לי "לא כדאי לך לנסוע עלי" ומתנגד, ממש מתנגד לאופניים. הדופק כבר בשמיים ואני ממשיכה. מנסה לשבת על האופניים בכל הזדמנות שאפשר, אבל אין הרבה כאלו. בעליה הזו צריך לעמוד על האופניים שוב ושוב. גם כשהרגלים שורפות וצועקות, ונראה שאי אפשר יותר לעמוד – מתברר שאפשר. בשלב הזה חולפות בראשי מחשבות על כמה טוב אם היה לי טריפל, או לפחות קומפקט, אבל אני ממהרת לסלק אותן. מתרכזת בלחשוב על הסיפוק האדיר, על הגאוה שאני ארגיש כשאני אגיע למעלה. "למעלה" מתגלה כמושג חמקמק: עיקול ועוד עיקול, כל פעם אני בטוחה שהנה זה הסוף, ואז מוצאת את עצמי מול עוד סרפנטינה. ושוב צריך לקום על הרגלים. לאט לאט נפתחים פערים עצומים, ואני לא רואה כמעט אף אחד: הדר אי שם לפני, נעלם לי משדה הראיה. ואז פתאום עוד עיקול, ואני מגלה את הדר מסתובב על פיסת מישור קטנטנה בגודל 2 מטר, שוב ושוב. מחכה לי. וואו, איזה ג´נטלמן! ערן פתאום עוקף אותי ונעלם מקדימה, רק בשביל להתגלות בעיקול הבא עומד במצפה וממתין לנו עם מצלמה. ובתוך כל המאמץ, הסבל, הריכוז, הלב קופץ מהתרגשות: איזה כיף להיות חלק מהקבוצה הזו!
מגיעה למעלה, ומקבלת הרבה כבוד, בכל זאת עשיתי את העליה בקצב די מהיר (מהיר בכלל, וראשונה מהבנות). אפילו האדומים מתפעלים, וברגע שמגיעים מים למילוי, אני זוכה לטיפול צמוד ומילוי אישי לבקבוק מבחור חביב ומפרגן. אחר כך גיליתי שהרבה רוכבים פשוט ירדו מהאופנים ועלו ברגל... מחכים לעוד רוכבים שיגיעו, מעבירים את הזמן בצילומים, וסיפורי גבורה (בכל זאת מעלה עקרבים) וממשיכים בירידה למכתש. אחר כך שמענו שלאיציק נקרע הצמיג, ואחרי המתנה של 20 דקות ועם גלגל חדש הוא פשוט טס למעלה את מעלה העקרבים, במהירויות שלא יאומנו. רן היה פחות בר מזל, ונאלץ להמשיך ולטפס את מעלה עקרבים יחף ברגל, עם פנצר (זוכרים את האקדח מהמערכה הראשונה?)
יופיו של המכתש שוב רוכבים בפלוטון, הקצב סביר, ואני מעבירה את הזמן בשיחה עם האביר האדום שלי (זוכרים את המפרגן עם המים?) על הנושא החביב עלי: טריאתלון. עד שכרמי מופיע ושולח אותי קדימה להוביל קצת עם מאיר ואבי. אני פותחת במחאות: "אני? למה נראה לך שיש לי כח להוביל קטע?", כרמי מתעלם מהמחאות והקיטורים שלי, ואני מבינה שאין ברירה, עולה קדימה, קוראת למאיר להצטרף אלי בדרך, ומגיעים לאבי, ששכח כניראה לקחת ריטאלין היום (גם היום :-)). תוך שניות השניים האלו נעלמים יחדיו מקדימה, ואני מוצאת את עצמי לבד באמצע – הפלוטון רחוק מאחורי, אבי ומאיר הרחק לפני, ואני טוחנת נגד הרוח. כמה וכמה דקות אני טוחנת קשה לבד מול הרוח, עד שהפלוטון החליט שנמאס לו מהמשחק ופשוט "בולע" אותי תוך שהוא דוהר קדימה במהירות. עוד כמה קילומטרים ובעליונת הבאה אני משלמת את מחיר הפריצה הלא מתוכננת, ויחד עם עוד אדום אחד מוצאת את עצמי מאחור לבד. קצת עובדים ביחד, אבל בשלב מסויים, גם זה קשה לי, ואני מתכנסת בתוך האירובר שלי ועוברת לנג"ש. למרבה השמחה הנג"ש לא נמשך זמן רב, והגענו לחניון הצבעים. עוד צילומים, עוד אוכל, ועדין לא יוצאים לדרך. ההפסקה נמתחת ונמתחת, השרירים מתקררים... ואחרי שעה אנחנו יוצאים. הרגלים כואבות אחרי ההפסקה, השרירים לא מספיקים להתחמם, ומתחילות העליות לירוחם. האדומים מתקיפים בעליה, והחברה שלנו לא נשארים חייבים, ואני מוצאת את עצמי שוב במקום טוב באמצע. אחר כך שמעתי שאיציק המלך פשוט הכתיב קצב מטורף, וכולם ניסו לעמוד בו, ללא הצלחה :-) הפסקה אחת יותר מדי מגיעים לירוחם, ו... נכון, ניחשתם, שוב הפסקה ארוכה. בשלב הזה כבר החלטנו שמיצינו את העניין, והפעלנו את התכנית של כרמי: מונית לערד, חזרה לאסוף את החברה (שהתייבשו קצת אחרי שהנסיעה לערד התגלתה כארוכה מהצפוי) ואת כל האופניים ו... הביתה. אפילו הספקתי להגיע בשעה מוקדמת ולבלות ערב עם הילדים (שהאמת קצת הופתעו לראות אותי מוקדם כל כך, מהעבודה אני מגיעה מאוחר יותר). אז נשאר רק להגיד תודה וכל הכבוד ל-10 המופלאים שהיו איתי: הדר, איציק, ורד, אבי, דני, ארמנד, רן, ערן, מאיר וכרמי כמובן, כבוד גדול היה לי לרכוב איתכם. |
|
