בוקר, מוקדם, שקט, כל הבית ישן. אני יורדת בשקט לא להעיר אף אחד למטה, יושבת לי עם כוס קפה, שגרה של בוקר. בודקת באינטרנט את מצב הים: גלים של מטר וחצי, טוב, קצת מאבק בכניסה אבל אפשר לשחות.

לוקחת חגורת שתייה, גלים, משקפת כרוכה על היד ויוצאת לריצה. שקט גם בחוץ. אויר נקי, קצת קריר, מרגישים כבר את סוף הקיץ. אני ממלאת את הריאות בחמצן, ומרגישה שכל נשימה כזו גם ממלאת את הראש בחמצן, אני מתנקה מכל טרדות היום יום, חופש, אני והשקט שלי. רצה בשדות, ומסמנת לעצמי נקודות מפתח בריצה (הבטחתי להעלות בקומונה תיאור של מסלול הדואתלון). עולה על הגשר, ורואה הרחק לפני את הים: גדול, כחול ומרגיע. לשם אני רצה.

בים, אני מתארגנת ובוחנת את האוכלוסיה: היוגיסטים למעלה על הדשא, אכן מקום אידיאלי לברכת השמש, מתי שהוא אני צריכה לנסות את זה. הצועדים הקבועים כבר על החוף, וגם הגוגרים חולפים על פניהם. בבית הקפה על החוף השורה הראשונה מתחילה להתמלא במשכימי קום, שממתינים בשקט לפתיחה. במים גולשים, הרבה גולשים (גלים, כבר אמרנו?). הכל שקט, הכל רגוע, משהו שונה באויר, שילוב של השעה המוקדמת ואוירת ערב יום כיפור.

נכנסת לים, זה הזמן למאבק. אני הרי יודעת שכשיש גולשים, יהיה קשה. ואכן הגלים גבוהים. שוב ושוב אני צוללת מתחת לגלים. מרגישה את המערבולות שנוצרות, את החול והאבנים שהם מעיפים, אבל הפעם זה פחות מפריע לי. זה חלק מהחוויה. אחד הגלים, תוקפני במיוחד מעיף לי את המשקפת, ושוב אני פשוט מסדרת אותה וממשיכה. גל ועוד גל, צוללת ועולה, ופתאום הגלים מאחורי. עכשיו זו רק הנדנדה הרגילה והמרגיעה של הים. אני קצת מופתעת מעצמי, מהאופן שבו פשוט נכנסתי, בדרך כלל אני נלחצת בים כזה. ואני שמחה, עוד מחסום שנפרץ. עוד פחד שאני בדרך להתגבר עליו.

שנה חדשה, היא תמיד תקופה של התבוננות עצמית בשבילי. המוטו שלי בחיים: "תעשי מה שאת אוהבת, תאהבי את מה שאת עושה". האם אני באמת מקיימת את זה? אני שמחה לגלות שהתשובה היא כן, עדיין כן. למרות אורח החיים התובעני והאינטנסיבי שלי, למרות ההרגשה לפעמים שזה פשוט יותר מדי. ומה עם המשפחה? מה עם האנשים היקרים לי? אני באמת מצליחה לאזן? לשלב?

בלי לשים לב הזמן עובר, הגיע הזמן לצאת. אני זורמת עם הגלים, נותנת להם להעיף אותי החוצה, ו... אני על החוף. מבט חטוף בשעון מגלה שיצאתי מהר הפעם, יש זמן לעוד אימון כניסה ויציאה. מאבק נוסף בגלים, צוללת עולה, צוללת עולה, הפעם צריך להיזהר לא רק מהגלים אלא גם מהגולשים שמופיעים מולי על הגל, ופתאום שקט, עברתי את הגלים הנשברים ואני שוב עם המרחבים האינסופיים. יאללה החוצה.

בריצה חזרה הגוף כבר נמצא על אוטומט, והראש משוחרר. משוחרר לחשוב. משוחרר להחליט החלטות, החלטות של שנה חדשה. מה לשנות, על מה להקפיד, מהם סדרי העדיפויות שלי בחיים. ואני חושבת על כמה טוב לי. כמה שאני בת מזל, שאני יכולה לפרגן לעצמי את המתנה הזו כל בוקר (כמעט). את השקט הזה עם עצמי. עם האויר הנקי, עם שמש הבוקר הנעימה, עם הרוח, כמה רוגע. איזה דרך נפלאה להתחיל את היום.