|
זן ואמנות הטריאתלון - טריאתלון בראש אחר
טריאתלון קיסריה
תמיד יש פעם ראשונה... והיום היתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בתחרות וכולה ב-E1
הכל התחיל מזה שמדריכת השחייה שלי חזרה והסבירה כמה שתחרויות אימון חשובות לשחייה (מה גם היא למדה אצל כרמי על תחרויות אימון?) שיעור שחייה אחרון בחמישי בערב, עם תרגול טכניקה, ניסויי זמנים בטמפו טריינר תוך מדידת דופק (מתחת ל-AR) והכנת תכנית מפורטת לשחייה. במקביל פתחתי בהכנה מנטלית לעצמי, ידעתי שיהיה לי קשה לא להתפתות בתחרות ולהישאר כל הזמן ב-E1. בוקר - אני מגיעה לקיסריה (מקום מדהים, העיר העתיקה, הנמל, הים!!!) ולא מרגישה תחרותית בכלל. תחושה מוזרה, אני מנסה לעורר את עצמי, ואז נזכרת שבעצם היום אני אמורה לא להיות תחרותית, חזרתי לאדישות. הזינוק בקיסריה הוא מתוך המים, ואני שוחה קלות לקו הזינוק, מעבירה את הזמן בלנסות לשפשף ולחמם את דלית המתחרה שלי שמשקשקת מקור במים לידי (וחושבת לעצמי כמה שימושיים כל הקילוגרמים שהעליתי לאחרונה - לא קר לי) ודי רגועה. זינוק, מתחילים לשחות, ואני מגלה שדי קל לי עם הקצב שהטמפו מכתיב. מתרכזת בטכניקה, תנועות ארוכות, הרגשה זנית לחלוטין ו... נכנסים לי מים למשקפת... אני מנסה להתעלם, מסתכלת רק מעין אחת מדי פעם כדי לנווט וממשיכה. הגלים מקשים עלי למצוא את המצופים, מהר מאוד אני מוצאת את עצמי לבד, אבל לא נותנת לזה להלחיץ אותי. אני כאן בשביל האימון: רפיון, תנועות ארוכות, דגש על יד שמאל הסוררת (תמיד בורחת לפני הזמן ליד ימין) כל הדגשים שקיבלתי מהמדריכה שלי. אני יוצאת מהמים, מבט חטוף לאחור ומבינה שאני אחרונה(!!!), ממש אחרונה. המציל מחכה רק לי. מתבאסת. ופוצחת בריצה קלה לשטח החלפה. בשטח החלפה אני עוקפת כמה אנשים (יופי, אני כבר לא אחרונה) וקדימה לאופניים. טוב לי על האופניים. אמנם אני עם מגבלת דופק, אבל מותר דרפטינג, המסלול טכני מאוד וזה משחק לטובתי. סיבוב ראשון אני מתיישבת על חבורת חברה חזקים בטירוף ונהנית ממהירויות בלתי שפויות בעליל יחסית לטריאתלון. כשמתחיל להיגמר לי ה-E1 אני מסתכלת סביב ופתאום מוצאת את ערן בפלוטון קטן משלו לפני. נפרדת לשלום (בלב) מהטרמפ המהיר שלי וחוברת לפלוטון של ערן. מהר מאוד אני מבינה שאין שם ממש פלוטון, וערן ואני מתחילים להנהיג שם עבודה מסודרת. אנשים אחרים מתקשים להחזיק איתנו, בעיקר בסיבובים, והפלוטון מתחלף כל הזמן. פה ושם גם אני עולה להוביל, אבל ממש מעט (מזל שערן איתי, הוא מבין מה המשמעות של לא להסתבך עם כרמי, ועוזר לי לשמור על E1 וגם AR פה ושם). לקראת הסוף אני עולה קדימה לזמן קצר, רק בשביל לגלות שערן (שלא התאמן 3 שבועות בגלל מילואים) והרוכב האחר נשארו מאחורי - טוב ממשיכה עוד קצת לבד, ומוצאת גלגל אחר להתיישב עליו. אני גאה לספר שכל אימוני חליצת הנעליים והקפיצה מהאופניים השתלמו - ההחלפה עברה בצורה מושלמת ואפילו זכיתי לשמוע קריאות התפעלות מהקהל (-: בריצה למרבה הפלא אין לי שום בעיה להחזיק על E1. אני רצה בקלילות, פה ושם מופתעת מכך שעוקפים אותי יותר מהרגיל, אבל גם אני עוקפת די הרבה למרות ה-E1. האמת תחושה מוזרה ממש. הרגליים קלילות, אני לא מתנשפת אפילו קצת, נהנית, קולטת את האוירה, כל מה שאני לא מרשה לעצמי בדרך כלל כשאני מתחרה. מאמן מקבוצה אחרת צועק לי כל הכבוד מור ואני אומרת לו "מה כל הכבוד? זה אימון אני ב-E1" והוא מחייך ואומר לי שרואים... טוב לפחות יש לי עדים גם לריצה שרצתי רגוע:-) האמת, לא בא לי שיגמר. אני מרגישה שאני יכולה להמשיך ככה עוד ועוד. מרוב פנאן כמעט שכחתי לקחת את הגל... לקראת סיום אני שומעת מאמן אחר אומר למתאמנת שלו שעכשיו זה הזמן להגביר אם עוד יש לה כוח. לה אין, אבל בשבילי זה האות - E1 או לא E1 גם לי מותר ספרינט סיום, לא? פותחת רגלים, נהנית פתאום מהמהירות, מהקצב ו... נגמר.
מה זה הכל? אני רוצה עוד! בדרך הביתה אני עוברת ליד לוח התוצאות ומופתעת לגלות שלמרות כל הפנאן אני עדין 3 מתוך 8 (צדקת אבי)- באסה, צריך להשאר לפודיום... אז מה למדתי: - יש לי עוד דרך ארוכה מאוד עם השחייה... (המדריכה שלי דווקא מרוצה, ואומרת שהמטרה לא היתה זמן אלא לשמור על טכניקה במשך 1500 מטר) - אפילו אני יכולה להיות בתחרות ולא להתחרות (המנטרה שלי היתה: "כוח רצון חזק מאגו") - זו חוויה שונה לחלוטין לעשות טריאתלון רגוע, זה מרגיש אחרת, רואים דברים אחרים לגמרי, מומלץ! ו... נהניתי :-) נתראה בטריאתלונים הבאים :-) |
|
