טוב אז הכל התחיל לפני כחודשים.

שלחתי לענת (להלן שתחייה) הודעה על רישומה בטרם עת למירוץ הלילה (ככה זה, בלי הצבת מטרות לא מגיעים לשום מקום).

התגובה הראשונית היתה, אחלה, איזה כיף, אבל אז לאט לאט חלחלה בה ההכרה כי מדובר ב-10 ק"מ, ואבוי לאוזניים שכך שומעות, צריך, רחמנא ליצלן, להתאמן.

שלא תבינו, ענת עושה ספורט, ובכושר לא רע, אבל טוענת בתוקף שהיא לא תחרותית (כן, כן).

אז חלפו להם חודשיים בהם רצנו לא מעט יחד, הצטיידנו בנעליים חדשות, אבל משום מה לא עברנו את סף 6 הק"מ.

בשבוע האחרון ענת ראתה כי המירוץ לא הולך להתבטל, ולכן בסתר ליבה החלה להתפלל שאשבור רגל, והיא "תאלץ" להישאר בבית ולספק לי סעד ורפואה בעוד 9998 רצים יפזזו להם ברחובות ת"א.

כשגם זה לא קרה (והיא לא התייאשה עד הרגע האחרון), היא התחילה במסכת השכנוע של אני אחתוך באמצע, תהיה מוכן שלא אסיים, זה נחמד אבל לא יקרה כלום אם אני אפסיק אחרי 5 ק"מ ...

אני קצת גיחכתי בלב. גם כי אני יודע איזה טירוף זה להיות מוקף באלפי אנשים, ואיזו אנרגיה זה יכול להזרים בך, וגם כי אני מכיר את שתחייה איזה יום או יומיים ויודע עד כמה היא "לא תחרותית".

יצאנו מהבית ב-18:00, לא לפני שנתנו לבנות הנחיות ברורות: "מחר היום הראשון ללימודים, תכינו את עצמכן לשנה החדשה, להתראות מחר" (אכן הורים למופת).

כבר מגלילות התחלנו לספור אנשים בחולצות אדומות נוהגים לידינו, מחזה שהלך והחמיר לאחר שהחנינו והתקרבנו לכיכר רבין. בכלל, עם כל האדום הזה, לא היה נעים להיות אתמול אוהד בית"ר (או לחליפין שור אפילפטי) באבן גבירול.

בכניסה לכיכר פגשתי את רוחיק (שבמקום להלחיץ את ענת הרסה לי את סיפור הכיסוי והרגיע אותה שזה רק פאן ומותר ללכת כל הדרך), פגשתי גם את נמרוד כהן (שגם הנחה אתמול חלק מהארוע) והבטחתי שהיום אני לא דוחף אף אחת על קו הסיום.

ההתרחשות בכיכר היתה מדהימה, אדום אדום אדום. אדום עומד, אדום יושב, אדום מתמתח, אדום שותה, אדום עומד בתורים המסודרים להפליא לשירותים המסריחים להחריד, אדום אחד פוגש אדום אחר, אומרים שלום לאדומים בן-ארצי, אדום אחד מצלם אדום אחר... אבן תמונות קשות.

על קו הזינוק החלה הספירה, 17...16... 15... (ענת שואלת: "עד מתי מותר להתחרט?") 14... 13...12...11...10...9...8... (כולם מתחילים לקפוץ במקום)7...6...(הפיצוץ יקרה כל רגע )5...4...3...2...1...0 צווחה עצומה של כל הרצים ולדרך. מ ד ה י ם!!!

הקצב סביר, כולם צוחקים, מדברים (אבל אנחנו מכירים את זה מהרכיבות, אחרי רבע שעה כבר אין אויר ושומעים את טפיפת סוליות הגומי על האספלט). אופס אבן גבירול נגמר ואנחנו כבר בנקודת חלוקת המים הראשונה (ענת:"מה? כבר עברו 2.5 ק"מ?"). עולים על הגשר, אני מסתכל עליה מהצד והיא נהנית. לא ייאמן (האמת היא שכן ייאמן). עוצרים בצד להשקות את השיחים, וממשיכים. מתחת לגשר של איילון אני כבר נאלץ להאט אותה ולהעביר אותה להליכה (טוב נו היא "לא תחרותית"), דקה הליכה, בה אנחנו מתקשרים הביתה לראות איך ההכנות לשנת הלימודים מתקדמות. הבנות מפרגנות: "אמא, אני לא שומעת את הסירנה של האמבולנס, את בטוחה שאת במירוץ?". חוזרים לריצה, ונכנסים לפארק, השלוק מהגל, ועמדת ה-DJ שוב מזניקות את ענת, ואני מוצא את עצמי מזהיר אותה מהבורות הכ"כ מוכרים של גבעת המופעים.

אני רץ לידה, ומביט בה כ"כ גאה. היא פשוט בתוך זה, שומרת על קצב, לפעמים אפילו עוקפת, איזה כיף.

כשהגענו לנקודת המים ליד הצפארי, היא כבר לא כ"כ הבינה, איך זה, הרי אמרו שהנקודה תהיה ב-7.5 ק"מ. כן, כן כבר עברנו 7.5. מכאן כבר הכול נראה אחר, אפשרי, ואפילו מהנה. הזרקורים כבר נראים בשמים, והריצה בספורטק היא כבר הסוף. אפילו עצרנו ליד טלי (שיאצו) וביימנו תמונה (טוב צריך מזכרת).

300 מ לסיום, הישורת האחרונה, מכאן זה יד ביד. אני מרגיש איך אני נמשך קדימה, כן, ענת מתחילה ספרינט סיום (אתם זוכרים – "אני לא תחרותית"). וככה מגבירים את הקצב עוד קצת ועוד קצת עוקפים רצים אחרים וחוצים את הקו יד ביד.

איזו תחושה מדהימה של לעשות את זה יחד, איזה כיף, איזה סרחון של 10000 אנשים מזיעים, אבל למי אכפת. יש מדליה, ויותר מהכל יש חוויה מדהימה.

חזרנו הביתה, ועל הכרית שלנו מצאנו פתק מהבנות:"לאבא ואמא, אכלנו, התרחצנו, הכנו תיקים, צחצחנו שיניים והלכנו לישון. מקוות שנהניתם. גילי וטל"

לא למות מהן?

עוד יום נפלא בחיים