אני לא יודע איך קוראים לו. מעולם גם לא יצא לי לראותו. אבל הנוכחות שלו תמיד מורגשת והוא תמיד בסביבה.
אם להודות על האמת ההימצאות שלו בד"כ מיותרת מבחינתי. הוא נודניק די רציני, אחד כזה שלא מרפה, "מקרצץ", ונצמד אלי תמיד ברגעים שאני מעדיף להיות לבדי.
קשה לי לראותו. או שהוא פשוט שקוף, או שהוא יודע מתי בדיוק מבטי תר אחריו ואז הוא מוצא דרך להיעלם.
הוא תמיד מופיע ברגעים הפחות רצויים ואני ממש מרגיש בנוכחותו המעיקה אך איני יכול להיפטר ממנו.
הוא זה שתופס אותי מאחור בשולי החולצה ומושך אותי מונע ממני להגביר את המהירות וממש לא מאפשר לי לחבור אל אלו שלפני. נהפוך הוא, הפער בינינו הולך וגדל.
לעומת זאת בירידות הוא כנראה נצמד לאחרים ומשחרר אותי כמו ציפור דרור. "תשבור לעצמך את הראש" הוא אומר ונפרד ממני. "אתה מקרה אבוד ואני לא מוכן להיות שותף לשיגעונות המסוכנים שלך" הוא מפטיר.
כך גם בפניות, בייחוד באלו בהן שדה הראיה מוגבל.
"תגיד" הוא שואל אותי, "אין לך משפחה, בית, ילדים, עבודה וכל השאר שאתה משתגע ככה? ואם תגיע כמה שניות אחרי, יקרה משהו?"
דו שיח מעניין אני מנהל איתו. דרך אגב, השיחות בינינו לא ממש מובילות למקום אחר. אנחנו תמיד נתקעים באותו הדיון.
לפני הנסיעה האחרונה שלי לאיטליה, בחודש מאי השנה הוא אפילו הגדיל לעשות, והעלה לי את חום הגוף לטמפרטורות גבוהות במיוחד...מעמיד אותי בסוג של ניסוי...

שבת. שלושה ימים לפני הנסיעה. אימון בוקר יוצא מ"פדיה". אני מעביר את האימון. כרמי נופש באילת. יוצאים לכיוון נחשון, שמשון, ומטפסים את נס הרים. אני מרגיש שקשה לי יותר מהרגיל. הרגליים, במיוחד הארבע ראשי והברכיים כואבות במיוחד. אני לא מבין מה קורה. משחרר את הרסן לחברה החזקים והם אכן טסים למעלה. אני מטפס עם מיכל קורח, נגרר אחריה. "מפרש קטן בשבילי, מיכל" אני מהרהר, ומיד שותפי הסמוי מתייצב להגן על כבודה, מניח יד כבדה על כתפי. " לאט לך" הוא אומר..." ומגחך לעצמו. אני שומע את כל זה, מסתכל לאחור בכעס והוא כרגיל שקוף, חומק ממני ורק את קבוצת הרוכבים הנשרכים מאחורי אני רואה.
מגיעים לבר בהר. מחכים לכולם. יוצאים לכיוון צור הדסה. אני מגלה סימני גנטלמניות, מניח לכולם לעבור קדימה וחש בעייפות רבה. נשאר מאחור עם מיכל, "מבוגר אחראי עאלק". גולשים בירידה של צור הדסה, אוספים את מיכל ק. שתקועה עם פנצר וחוברים לחברה שמחכים כבר ב"עזקה".
משם הדרך לאוטו נמשכת לאיטה.
אני מגיע הביתה. נזרק למנוחה. הוא נעמד לצידי מניח יד על מצחי, מחייך בשביעות רצון, ואומר לי "38.5 ...לא רע חביבי" נעלם ומניח לי לצלול לשינה ארוכה. אני מתעורר, כולי מבועת, מודד חום. 39.6. לא מאמין שזה קורה לי לפני הנסיעה לשבוע רכיבות באיטליה. חיכיתי לשבוע הזה מספר חודשים. מצפה וחושש, יודע שמחכה לי שבוע לא קל של טיפוסים ואתגרים, מרגיש שהשותף שלי מתכנן לבוא איתי, אפילו כנוסע סמוי, ובלי שבכלל הוזמן.

קטגוריה ראשונה- פנורמה. בד"כ 30 -40 ק"מ מישוריים ברובם עם עליות מצטברות של 300-400 מ. "מתאים לאחותי" אני אומר וממשיך הלאה.

קטגוריה שנייה- קל-קצר SHOTRT & EASY. בד"כ  60-75 ק"מ עם גובה מצטבר של כ-800-1300 מ.
קטגוריה שלישית- קל-ארוך LONG & EASY. בד"כ 80-100 ק"מ עם גובה מצטבר של 1200-1500 מ.
קטגוריה רביעית- RACE. הרבה יותר מהר והרבה יותר טיפוסים.

מתחיל הלחץ. מאיר מתלבט קשות, לא יודע בדיוק מה מצפה לו. המסלול אומנם מפורט וניתן לראותו במפה, אבל הבלתי נודע מלחיץ. בסוף בוחר יחד עם תומר בקטגורית העל. דורון והדר בוחרים קל-ארוך, ואני יודע שאין לי ברירה ואני חייב לבחור בין הפנורמה..(אבוי לבושה), והקל- קצר. זהו האגו גובר עלי ואני בוחר קל- קצר. בבוקר יש לי חום נמוך. מזג האויר אינו מבשר טובות והשמים אפורים.
אני מגיע לאזור הכינוס ונרגע מעט. חבורת הרוכבים והרוכבות נראית תמימה ולא מאיימת.
המדריך, דובר אנגלית מגיע מצוחצח ומשופצר ומוציא אותנו לדרך.
המלון שלנו נמצא על שפת הים, מתכון בטוח להתחלה רגועה ושחרור קל בסוף. ההתרחקות לכיוון ההרים מבהירה לי מייד את מצבי. הדופק בשמיים. קשה לי. אפילו בעלִיונת קלה אני מתנשם בכבדות. מנסה להירגע ולא להילחץ מהמספרים המופיעים על השעון. אנחנו מתוכננים להיעצר ולצפות בגירו האיטלקי מבית קפה באחד מכפרי הסביבה. החוויה של הצפייה בגירו שווה כתיבה נפרדת.
השותף הסמוי שלי נמצא איתי מגחך לעצמו, לועג לניסיונות  שלי לשמור על רכיבה סבירה. למזלי העצירה לצפייה בגירו התמשכה והתארכה, המדריך שלנו חש ברע והקיא את נשמתו, כך שהוזעק רכב פינוי שהחזיר אותו ואותי למלון. סה"כ צברנו כ-30 ק"מ.
הייתי מאד גאה בעצמי.

ביום השני למרבה הפלא הרגשתי קצת יותר טוב וע"מ להיצמד לדורון והדר הצטרפתי לקטגוריה קל-ארוך. אני לא יודע למה בדיוק מתכוונים האיטלקים במילה קל. היה יום קשה ביותר. טיפסנו 1600 מ ורכבנו כ-100 ק"מ. אני נשרך רוב הזמן מאחור, במיוחד בעליות האיטלקיות הבלתי נגמרות. אפילו הנוף המדהים הצליח לשפר את הרגשתי רק במעט. נשבעתי שאני לא רוכב יותר. היה גם חם ועם החום הפנימי שלי אפילו בירידות המטורפות היה לי קשה, וזה אומר כבר הכל לגבי. טיפסנו למקום שנקרא SAN-LEO. 7 ק"מ של טיפוס אכזרי. אפילו ישורת קטנה כמו שיש בנס-הרים שתאפשר הפסקת דיווש ולו לרגע לא הייתה. כולם התרחקו ממני, ואחרון ראיתי מרחוק את חולצתו של דורון, חולצת הלהבה הידועה שלו. הגענו. מבצר מדהים ברומו של ההר.
יפה אצל האיטלקים שבכל רכיבה מתבצעת עצירה ארוכה של כחצי שעה לקפה עם תוספות. זה כיף אמיתי, אך לצאת מזה ולהתחיל לרכוב זה ממש לא פשוט. "לא נורא" אמרתי לעצמי מכאן כבר הכל ירידה ואני אגרור את עצמי איכשהו חזרה. עלינו על האופניים. אנדראס המדריך הסתכל עלינו ואמר: "OK חברים. מכאן אנחנו מתחילים לחזור. יש לנו רק לטפס עוד 7 ק"מ ואח"כ הכל ירידה ומישור". אוזני ניצלו ועיני חשכו. הרגליים המאובנות שלי סרבו בתוקף לבצע את הפקודות המועברות אליהן. שותפי הרגיש כנראה שהוא מגזים הפעם ולא אחז בחולצתי. כמובן שהוא גם לא עזר לי. נגררתי אחרי כולם ולמלון חזרתי ללא נשימה באפי. הארוחה שציפתה לנו במלון ותומר ומאיר שחזרו מלאים בחוויות מקבוצת העילית שיפרו את מצב הרוח, הגקוזי הסאונה והרביצה במיטות ההתרגעות והמנוחה עשו את שלהן. הרגשתי שאני מתאושש.
היום השלישי התחיל ברכיבה מישורית ארוכה ומהירה. נצמדתי למדריך. הרגשתי לא רע. העליות היו ארוכות אבל היה לי כבר יותר קל. לפחות לא הייתי אחרון. חזר לי החיוך ושותפי עזב אותי לנפשי להתמודד לבד עם הקושי.
ביום הרביעי הוזמנו כל אורחי המלון לארוחת צהריים באחוזתה הכפרית של מרינה בעלת המלון. הדרך לשם לוותה בעליה ארוכה וקשה לMONTE SCUDO  . עוד הר אחד ברשימת ההרים. בירידה ממנו, מפותלת ותלולה, מצאתי את עצמי מקדים את שאר הרוכבים. "הוא חוזר לעצמו" שמעתי את שותפי הסמוי רוטן. למטה חיכיתי  והרוכבים החלו להגיע כולם למעט דורון והדר. חששתי. האמת שזו הייתה ירידה מסוכנת.
לבסוף הם הופיעו בהליכה. הסתבר שלדורון נקרע הצמיג באופן שלא איפשר את תיקונו. השאירו אותנו בבית הקפה הסמוך בעוד שאר הקבוצה ממשיכה לעבר האחוזה. אנחנו חיכינו לרומיאו בעלה של מרינה שיביא לנו צמיג חדש. אחרי כמחצית השעה הופיע האביר על קטנועו. החלפנו את הצמיג.
"דרפטינג" אתה יודע מה זה? שאלתי את רומיאו. הלה הסתכל עלי בעיני עגל ואני באיטלקית הרצוצה שלי הסברתי לו. יצאנו לדרך. אני צמוד לאופנוע דורון והדר מאחורי. אחרי 100 מ פנצר נוסף. איזה נאחס. מחליפים מהר. רומיאו לא בדיוק הבין מה חבורת הישראלים הזו רוצה מחייו והגביר את המהירות כשאנחנו מתחלפים בהובלה, נצמדים לקטנועו.
על חוויות הגורמה והאחוזה לא ארחיב...אתם יכולים לתת לדמיון להתפרע, בכל מקרה המציאות יפה יותר. שותפי עזב אותי לנפשי. כנראה שהשינוי בנוף, בכבישים, בתנועה בהתחשבות הנהגים, ובהיעלמות הזכוכיות וכו השפיעו לטובה גם עליו.

ככה עברו להם ששת ימי הרכיבה. ביום האחרון שייטנו להנאתנו בקל-קצר נותנים לגוף להירגע.
חוויות היו לנו המון. האינטראקציה בינינו היתה מצוינת והיינו חבורה מגובשת. היו לנו כמובן עוד חוויות רבות. בעיקר גילינו שאנחנו חובבי קניות אם כי מוגבלים מעט, לחנויות אופניים בלבד.

כנראה ששותפי הסמוי העריך מאד את מאמצי. כשחזרנו לארץ הוא המשיך בהתנהגותו הסוררת,  אך בזמן האחרון  הוא כבר פחות בסביבה שלי, מאפשר לי לטפס יותר בקלות ולא מופיע באופן קבוע לדיונים בכל ירידה או פניה.
אני מקווה שהתיאש ממני.

דרך אגב..גם לכם יש לפעמים הרגשה של שותף סמוי??????????